תנועת המוסיקה הפנימית

נוגה מיבר

שיחה עם הגוף – האזנה למוסיקה הפנימית


לפעמים קורה לנו שאנחנו מוטרדים או מצוברחים ממשהו, אבל אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק ממה. האזנה למוסיקה הפנימית הבוקעת מתוכי לקחה אותי אל הסיבה וגם אל הפתרון.


לפעמים קורה לנו שאנחנו מוטרדים או מצוברחים ממשהו, אבל אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק ממה. אנחנו חושבים על זה, מנסים להבין מה קורה לנו אבל לא מגיעים לשום מקום. לא מזמן הייתי במצב הזה. הלכתי לראות איזה מופע מוסיקלי ובמקום להאזין לו מצאתי את עצמי בשיחה פנימית מרתקת, מאזינה דווקא למוסיקה הפנימית הבוקעת מתוכי:

ההופעה מתחילה.
אני מצפה בקוצר רוח לתחושה מוכרת של התעלות שהמוזיקה הזאת בדרך כלל מעלה בי. חליל צד מבמבוק וטבלה יוצרים הרמוניה נפלאה, עדינה ועוצמתית הממלאת את החדר ומאיימת לפרוץ גם פנימה אלי. אבל משהו מפריע לי, אני מרגישה שאני לא כל כך מתחברת, זה נורא יפה אבל משום מה אני מנותקת מהחוויה. אני מזהה בתוכי התנגדות. תחושת ההתנגדות מפליאה אותי, הרי באתי ליהנות ולהשתחרר.

זה לא הגיוני, אני מחליטה לבדוק מה קורה שם. אני עוצמת עיניים ומתבוננת במה שמתחולל אצלי בגוף. אני מבחינה בתחושה של כיווץ באזור מפתח הלב. התחושה היא של משהו סגור. אני יושבת בשקט ובסבלנות ומתבוננת בגוף באובייקטיביות. זאת תחושה לא נעימה ולכן האינסטינקט שלי הוא להתנגד לה. אני מזכירה לעצמי שזה בסך הכל מקום בגוף שחווה כיווץ. אני מרפה ונותנת לכיווץ להיות. מרשה לו להתפשט ולהתרחב בגוף. נושמת ושוב מתבוננת. אני רוצה לבדוק מה המשמעות של התחושה החזקה הזאת שהגוף שלי חווה.

אני לא ממהרת. אני ממתינה מעט ונותנת לתחושה להתחדד. אני מנסה למצוא שם שיתאים לתחושה: אומרת לעצמי בלב את המילה "כיווץ" ומחכה לתגובה של הגוף. תחושת הכיווץ במפתח הלב מתגברת ואני מרגישה שהמילה כיווץ מתארת את התחושה בדיוק. אני יושבת שם עם זה עוד קצת ומתמקדת בתחושה. עולה תחושה שיש שם משהו נוסף, אני מבחינה לפתע שהתחושה במפתח הלב מכילה שני חלקים; למעשה, אני מגלה שיש שם שתי תחושות. כשאני מתרכזת בניסיון להבדיל ולאפיין כל אחת מהן אני שמה לב שתחושה אחת מקבלת את המילה "התנגדות" ואילו האחרת מרגישה כמו "סגור". אני בודקת שוב אם זה מרגיש בדיוק מתאים למה שקורה שם. הגוף אומר כן.

השכל שלי מתערב ואומר שזה לא הגיוני ומה זה משנה בכלל מהי המילה המדויקת המתארת את התחושה, אבל אני מכירה את התהליך ומודעת לקסם המסתורין שבו וממשיכה הלאה.

אני יכולה לראות אותן, את שתי התחושות, בדמיון שלי באזור הלב, אחת מעט למטה יותר והשניה מעליה. אני שואלת את הגוף מהו החוט המקשר בין תחושת ההתנגדות לבן תחושת הסגור. האם יש להן מכנה משותף? אני ממתינה. לאחר מספר שניות באה תשובה מן הגוף: המשותף לשתיהן הוא פחד. אני רוצה לוודא ולדייק ולכן שואלת שוב: "פחד?" מופיעה תחושה מוכרת מאוד. פחד הוא חבר ותיק. כשהוא מופיע הרבה פעמים לומדים לזהות אותו עוד בטרם הוא נקש על דלתנו. הוא עונה לי מיד שכן והוא אפילו מחייך אלי כבר. אנחנו כבר באמת בתחום ההיכרות האינטימית.
אני אומרת לו שלום בדמיון ומזמינה אותו להתקרב מעט. כשאנחנו אחד מול השני אני שואלת אותו מה הביא אותו אלי הפעם. אני מקשיבה לו. למדתי שיש לו תמיד מסרים חשובים עבורי. נוכחותו לא נעימה רק אם מתנגדים לה. כי כמו חבר ממש טוב, הוא לא בדיוק מוותר לנו, גם אם אנחנו לא נחמדים אליו.

אני ממשיכה להתמקד בתחושת הגוף באזור הלב. הדימוי של "מר פחד" נמצא שם ואני מדמה את דמותי עומדת שם מולו. אני קשובה ואמפתית. הוא ינסה תיכף להפחיד אותי. כזה הוא, הוא בדרך כלל מתחיל ככה, אופטימיות זה לא הצד החזק שלו, הוא מדבר על סכנה אפשרית, על הצורך להזהר. אני שואלת אותו מהו מקור הפחד, מה מביא אותו אלי שוב הפעם. הוא שותק.

אנחנו עומדים שם זמן מסוים בשקט ובסבלנות. תחושת הגוף החזקה מאותתת לי שאני קרבה לסיום התהליך. שהחלק שהיה נסתר ממני עומד להחשף. אני בעומק התחושה הקשה בגוף ואני מנהלת עימה דיאלוג שקט. היא משתנה ומתפתחת ואני לא שופטת אותה ולא מנסה לנווט. היא מובילה ואני רק מתבוננת במה שקורה שם ושואבת את המידע לו אני זקוקה.

לאחר זמן קצר מתחילות לעלות בדמיוני שוב התמונות הקשות של הפיגוע בסיני בו הייתי נוכחת. אני מופתעת. התמונות של הארוע הזה כבר לא מלוות אותי כמעט והתחושות הקשות שליוו אותן היו מאוחסנות היטב באיזה בוידעם. "מר פחד" מנופף באצבעו ומאיים שאסור לי אף פעם להיות רגועה לגמרי כיוון שבכל רגע משהו נוראי עלול לקרות ואני יכולה למצוא את עצמי שוב לא מוכנה. הגוף שלי מסרב לקחת סיכון שימצא במצב של הפתעה והלם. הוא רוצה להשאר כל הזמן ערני ומוכן לאפשרות של סכנה.
אני מתחילה להבין, ההתנגדות שחשתי מקורה בפחד. פחד מלהרפות ולהרגע. הרוגע והשלווה שהמוסיקה השמימית של המופע החלה לעורר בי עוררו את התנגדותו של הגוף. הגוף זוכר כטראומה את אפקט ההפתעה וההלם בזמן הפיגוע ואיננו מוכן להרדם שוב בשמירה.

אני פולטת אנחת רווחה שקטה. אז זה מה שיושב שם, הא; לא שיערתי בנפשי שאני עדיין מוטרדת מזה. השכל שלי לא היה יכול לעלות על זה אבל הגוף, מערכת פיזית מופלאה שאיננה יודעת לשקר, ידע לספר לי בדיוק מהו מקור החסימה.

אני יושבת שם עוד. עיני עצומות ותחושה של שחרור מחליפה את הכיווץ שהיה שם קודם.
אני משאירה מקום גם לתחושת השחרור לפני שאני מסיימת את התהליך.
התחושות באזור מפתח הלב נחלשות מעט, ובמקומן מתחילות להופיע התחושות השונות שהמוזיקה מעוררת בגוף. עד אז הגוף לא הגיב בכלל למופע. התחושה הפנימית איתה הגעתי מהבית היתה עוצמתית עד כדי כך שלא השאירה מקום לחוויות חדשות.

המוזיקה חודרת אל תוכי. היא מרעידה בי מיתרים דקים ועדינים שנמצאים באזור הלב. הרעד מרטיט את כל ישותי ומפעים בי תחושות של עונג. אני יושבת שם בשקט מאזינה לא ממש למוסיקה אלא לגוף שלי שמגיב אליה ומספר לי איך הוא חווה אותה. החוויה הפנימית עשירה פי אלף. היא עשויה רבדים רבדים של קישורים למקומות מן העבר, לזכרונות ולחלומות. לעיתים עולות תמונות של מקומות חיצוניים ופנימיים, לפעמים מגיע דימוי או שבאות מילים. אני מתבוננת בעניין בכל מה שעולה וצף מהגוף וחשה פליאה על העושר הרב הנמצא שם. אני לא מטרידה את עצמי בלשפוט את מה שעולה שם ומניחה לתהליך להתרחש. בסיום המופע אני חשה בלחיי הרטובות. אני מזהה דמעות והמילים התרגשות והכרת תודה צפות להן ועולות מן המעמקים.

את התהליך הזה חוויתי לפני הרבה שנים ומאז הייתי בלא מעט מופעים מוסיקאליים או מקומות להירגע בהם, התחושה שהתעוררה בי באותו מופע לא חזרה שוב. כאילו היא מעולם לא הייתה שם. הגוף קיבל הזדמנות לחוות אותה עד תומה ולפרוק אותה. הגוף נושא את הטראומות  שלנו וזוכר אותן והשפה שלו היא שפת התחושות. כשמאפשרים לתחושה שמתעוררת בנו, נעימה ככל שלא תהיה, להיות שם כפי שהיא עד שהיא חולפת מעצמה, משהו בנושא מקבל הזדמנות להשתחרר, להתפרק, להתנקז החוצה.


התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.